טכניקת "פוזה לפוזה" פועלת לפי מה שנרמז בשמה – האנימטור בוחר כמה פוזות בסיסיות, בשילוב עם התזמון הנכון ייצגו את הכוונה בסצנה. האנימטור ייצור את הפוזות האלו וינסה לדייק בתזמון ויוסיף בין פוזה לפוזה תמונות ביניים בניסיון לקבוע מבנה ברור לסצנה. פעמים רבות זה מוביל לאנימציות החזקות ביותר עם פוזות ברורות ותזמונים מדויקים, תוך זיקוק האנימציה למשמעות הבסיסית ביותר שלה. פעמים רבות אחרות, כשהאנימטור לא 'שומר' מספיק על דינאמיות, האנימציה נראית קשיחה ,מכאנית ומלאכותית מאוד {זוהי גם הגרסה הממוחשבת לאנימציה, שיטת ה"קיפריים" (key-frame) }.

ישנם שני אתגרים ביצירת אנימציה בשיטה זו:

האתגר הראשון ביישום אדוק של שיטת הפוזה לפוזה הוא לשמור שהאנימציה לא תיראה קשיחה ומאובנת מדי.  אחת השיטות הטובות יותר להימנע מקשיחות כזאת היא לשבור את התנועה לכל אובייקט בנפרד. מתחילים מהאגן ויוצאים החוצה. צריך לבדוק אם יש בתנועה קשתות, עקביות, הפרעות, קפיצות, כוח וכו'. ההתמקדות בחלק אחד של הגוף כל פעם מאפשרת להתבונן מקרוב בכל תנועה ולגהץ את כל הבעיות ששימוש פשטני בשיטה יכול לגרום.

האתגר השני שנובע משימוש פשטני מדי בטכניקה הוא ההרגשה שהכול זז באותו זמן, או אחידות יתר. הזזה פשוטה בפריים אחד של יד שמאל מיד ימין לא תשפר את המצב בצורה דרסטית. במקום זה אתה צריך לחשוב איזה דגש אתה רוצה לשים ואיזה חלק בגוף יביע אותו. יכול להיות שהאנימציה תיראה טוב יותר אם יד אחת תגיע לפוזה 12 פריימים לפני ששאר הגוף מתייצב. או שזה ייראה יותר טוב אם היד דווקא תאחר ב-18 פריימים. או שאולי אתה רוצה שהראש יוביל את המעבר לפוזה חדשה ותזיז אותו 10 פריימים טובים לפני שהחזה זז. צריך לחשוב על התנועה במובן רחב יותר מאשר סתם "להגיע לפוזה".