בסרטי אנימציה דו מימדית, לא ניתן לעשות שימוש חוזר בפריימים אשר נוצרו עבור תנועה ספציפית, יצירת רצף תנועות צורכת עבודה אינטנסיבית. במידה והתוצאה הסופית אינה רצויה (חיזוי לא נכון של התנועה ) , יש ליצור רצף חדש של תמונות. כיוון שכפי האמור לעיל לא ניתן לבצע שימוש חוזר באותו רצף תמונות, העבודה האינטנסיבית והזמן שהושקע על רצף התמונות הקודם, היו לשווא. 

בתלת מימד, לשם יצירת הסצינה אולי נצרך זמן רב, אך קל למדי לחזור אחורה ולשנות את הסצינה באופן ממשי ולקשור זאת לסיפור אחר. בנוסף, ניתן להשתמש במודלים שונים לשימוש חוזר בין סצינה לסצינה וגרסה משופרת חדשה יכולה לשפר סצינה ישנה בקלות.

קרוב לוודאי שקל יותר ליצור סיפור טוב בעזרת אנימציה תלת מימדית מאשר בדו מימדית, פשוט כי באנימציה תלת מימדית ישנה תמיכה טובה  לפיתוח חוזר. בדומה לשוני בין מכונת כתיבה למעבד תמלילים; עריכה במעבד תמלילים קלה יותר. במידה ובסיום עשיית הסרט הסיפור מתגלה כלא מספק, קל יותר לשנותו בסרט הנעשה בתלת מימד. קרוב לודאי שיהיה צורך לשנות את הסרט כי לא ניתן לראות מראש את כל הסרט.

גם אובייקטים דו מימדיים וגם תלת מימדיים מגלים נתונים הנצפים על מסך דו מימדי ועל הצג (מוניטור).