אוכל הנקודות

ב-1980, מתכנת המשחקים של נמקו מורו איווטאני (Moru Iwatani) מתעייף מעודף ההיצע של משחקי "תירו-בהם" שממלאים את אולמות הארקייד. הוא רוצה ליצור משחק ארקייד שנראה יותר כמו סרט מצויר מאשר כמו משחק וידאו, ואשר יפנה גם לנשים ולא רק לגברים.

 תכנונו המקורי קורא לפיצה מאוירת עם חתיכה חסרה אשר רצה במבוך

 ואוכלת כל מה שנראה לעין. מגבלות טכנולוגיות של התקופה, אבל, מאלצות להוריד מרמת הגרפיקה הרצויה אל מעגל צהוב, פשוט. החור הגדול של הפה נשאר. והדמות והמשחק נקראים בשם פקמן (Puckman), המגיע מהביטוי היפני פקופקו (Pakupaku), שכוונתו כאשר מישהו פותח וסוגר את פיו. אחרי שמוסיקת הנושא מסתיימת, השחקנים מוצאים את עצמם מכוונים את פקמן מסביב למבוך יחיד ואוכלים נקודות, בזמן שהם מנסים להתחמק מארבע רוחות, בלינקי, אינקי, פינקי וקלייד (כל אחד עם רמות ציד שונות), אשר בורחות מכלוב שנמצא במרכז המסך והן יסיימו את חייו של ידידנו הצהוב אם הן יגעו בו. בכל אחת מפינות המסך יש נקודה גדולה שאם נאכלת תהפוך את כל הרוחות לצבע כחול לזמן קצר, ובזמן זה היוצרות מתהפכות ופקמן יכול לאכול את הרוחות, ומשאיר את, כנראה , העיניים הלא ניתנות לעיכול העושות את דרכן לכלוב בשביל החייאה אל רוח נוספת. במהלך כל מסך, חטיף טעים מופיע בשביל השחקן מתחת לכלוב הרוחות, בצורת פרי או פעמון או איזשהו סמל אחר המחכה להיטרף. 

 

המשחק עושה רושם של משחק פשוט וקל, עם הג'ויסטיק הארבע כיווני שקיים בשביל לכוון את פקמן במבוך. אבל עם כל מסך עוקב הרוחות נהיות מהירות יותר והזמן של פגיעותם הכחולה יותר קצר. מתח מתווסף עם אפקט קול מייבב תמידי שגובהו עולה ככל שהמשחק מתקדם.

 

 

 

 

 

 

 

המשחק הוא להיט ענק ביפן, ועוקב אחרי פולשי החלל ביצירת מחסור ארצי נוסף במטבעות ין כאשר עשרות אלפי מכונות פקמן מתחילות לבלוע אותם. עם הסכם ההפצה שלהם עם נמקו, לבולי/מידווי יש את האופציה הראשונה להפיץ את המשחק בארה"ב, אבל הנשיא החדש של החברה רוברט מוליין (Robert Mullane) בהפתעה רבה מנסה לדחות את ההצעה, הוא לא מתרשם מה"טפשיות" של המשחק וממש נאלץ לקבל בכוח ע"י המנהלים האחרים את קבלת הרשיון להפצת המשחק באמריקה הצפונית.

 

אחרי שינוי השם ל- Puc-man כדי להניא ונדליסטים מלהחליף את ה-P עם F, בולי/מידווי משחררת את המשחק באמריקה הצפונית. בניגוד לאדישותו של מוליין, המשחק הופך להיות משחק הארקייד הפופולארי ביותר של כל הזמנים, ומוכר 100,000 יחידות באמריקה בלבד (ביחד עם עוד אינספור חיקויים לא מורשים), ושובר את השיא הקודם של אסטרואידים של אטארי של 70,000 יחידות. למען האמת, זהו משחק הוידאו הראשון שיצר אחריו שיגעון של סחורה חדשה, עם טי-שירטים, מעילים, סוודרים, ספלי קפה, בובות, מצעי מיטה, דגני בוקר, משחקי לוח, ספרים, מגבות וכל מה שאפשר להעלות על הדעת. 

זהו גם משחק הוידאו הראשון שהפך להיות כ"כ טבוע בתרבות הפופולארית, והגיע עד כדי להופיע על השער של טיים והמגזין מאד. באקנר וגארסיה, צמד זמרים-כותבי שירים לא מוכר, משחררים את "קדחת הפק-מן" ב-1981, והסינגל מקבל זהב. כמו כן גם מספר סדרות טלוויזיה מצוירות נעשות בהשראת העיגול הצהוב הרעב.

 

 

10 המשכי ארקייד עוקבים אחר המשחק המקורי, והראשון מביניהם הוא גב' פק-מן (Ms. Pac-man), המשוחרר ב-1982. הוא מפותח באמריקה ע"י מידווי, והוא נסיון הרבה יותר ברור למשוך נשים אל עולם הארקייד. במקום מבוך אחד, לבת זוגו של פק-מן (הזהות שלה מובטחת ע"י סרט אדום וליפסטיק) יש 4 מבוכים שונים, עם החטיפים הטעימים מטיילים על המסך במקום להישאר במקום אחד מתחת לכלוב המפלצות. הוא מוכר 115,000 יחידות, ונהפך להיות הלהיט האמריקאי בתחום הארקייד הכי גדול עד לנקודה זו, ואפילו אפשר עדיין למצוא בכמה אולמות ארקייד את המכונות הללו.