המצב בישראל

בארץ אין עדיין בחוק או בתקנות סדר הדין, הסדר פרטני לגבי תביעות בנושאי אינטרנט בהיבט של הסמכות המקומית. אולם ההתייחסות הראשונה בישראל לשאלת הסמכות המקומית באינטרנט באה לידי ביטוי בבש"א 884/02 גיל לנדאו נ' בני חסון. החלטתה של השופטת רחל ברקאי שם דנה בבקשתו של גיל לנדאו למחוק על הסף את תביעת לשון הרע שהגיש בני חסון לגבי פרסום באתרי אינטרנט שונים, מאחר ובית המשפט בדרום נעדר סמכות מקומית לדון בתובענה, לפי תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984.

תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 מסדירה את נושא הגשת תובענה שאינה במקרקעין, וכך היא קובעת:

"(א) תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:

(1)     מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע.

(2)     מקום יצירת ההתחייבות;

(3)     המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4)     מקום המסירה של הנכס;

(5)     מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים".

וכך קבעה השופטת רחל ברקאי בבש"א 884/02, לגבי שאלת הסמכות המקומית באינטרנט:

"... לגבי הפרסום באינטרנט הדין הישראלי אינו מספק תשובה ברורה לשאלה מהי סמכות השיפוט המקומית של פרסום משמיץ שנעשה באמצעות האינטרנט. למרות זאת, ניתן להשליך על כך שהפרסום באינטרנט כמוהו כפרסום בעיתון. התפוצה באינטרנט מגיעה לכל רחבי הארץ ואף מעבר לגבולות מדינת ישראל והפרסום יכול להגיע לכל משתמש באתרי האינטרנט. לכן, גם אם משרדי אתרי האינטרנט או מרכזי המחשבים המרכזים את מעבר התקשורת ממוקמים במרכז הארץ, הרי שהפרסום באתרים מגיע לכל משתמש בארץ, ובוודאי, בין השאר, גם לתושבי מחוז הדרום. לפיכך, סבורתני כי לבית משפט זה היושב במחוז הדרום הסמכות לדון במקרה של פרסום לשון הרע באינטרנט מכוח תקנה 3(א)(5) לתקנות שהיא "מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים" (ההדגשות אינן במקור).

פסק דין נוסף שדן בשאלת הסמכות המקומית באינטרנט הוא בש"א 2841/03 רעות אלקטרוניקה ורכיבים בע"מ ואח' נ' מראות אימאג' בע"מ ואח'. בפסק דין זה שניתן בביהמ"ש המחוזי בירושלים ע"י השופט יוסף שפירא, נדונה טענת חוסר סמכות מקומית בתביעה על הפרת זכויות יוצרים ברשת האינטרנט. לטענת הנתבעים לפי תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, יש להעביר את הדיון מבית המשפט בירושלים לבית המשפט המוסמך בחיפה וזאת בשל שלושה טעמים: 1) הנתבעים כולם תושבי העיר חיפה ושם מנוהלים עסקיהם. 2) מקום מושבה של התובעת העיקרית הוא בתל אביב. 3) אין כל זיקה הן לנתבעים והן לתובעים לעיר ירושלים.

לעומת זאת, לטענת התובעים ניתן להגיש תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים באינטרנט בכל מקום בארץ. כמו כן, הפרות הנתבעים מבוצעות באתרי אינטרנט בישראל לרבות ירושלים.

וכך נפסק בפסק דין זה ע"י כב' השופט יוסף שפירא:

"נראה כי טרם התגבשה חקיקה בישראל בנושא "מקום מושבו" של אתר אינטרנט. לכאורה, ניתן לומר, כי מקומו בכל אתר ואתר. זהו יתרונו הגדול ואולי אף חסרונו, שכן ניתן לטעון בהקשר שמקום מושבו של בעל האתר הינו במקום בו נמצא השרת (server) המספק לו את שירותיו ומאחסן את המידע. אפשרות זו בוודאי שאינה סבירה באשר השרת יכול להיות במקומות נידחים על פני כדור הארץ, ובוודאי שהגשת תביעה שם אינה מעשית לשני הצדדים..... יש להכריע, אפוא, בשאלה האם פרסום התמונות המפרות באתרים שנבנו ע"י הנתבעים ובהם אתר של עסק הפועל בירושלים יכול להכנס בגדרה של תקנה 3(א)(5) לתקנות? התשובה, לטעמי, הינה חיובית ואולם גם אם אין אלו פני הדברים הרי שיש לפרש התקנות בהתאם למצבים החדשים הנוצרים בחיינו, ויש לפסוק כך גם ללא צורך בחקיקה נוספת..." (ההדגשות אינן במקור).