סמכות השיפוט בעידן האינטרנט

בטרם נעסוק בתוכן החוק והפסיקה בתחום דיני המחשבים והאינטרנט, ראוי לבחון תחילה את סוגיית סמכות השיפוט. סמכות שיפוט מקנה לפורום מסוים את הסמכות לשפוט בנושא נדון. סמכות השיפוט נחלקת לשניים: סמכות שיפוט מקומית וסמכות שיפוט עניינית. סמכות שיפוט עניינית בודקת לאיזו דרגה של בית משפט יש לפנות (שלום, מחוזי, עליון). לעומת זאת, לצורך בדיקת הסמכות המקומית יש לבדוק באיזה מקום פיזי ראוי שתידון הסוגיה העומדת על סדר היום. וכאן נשאלת השאלה איזה בית משפט יהיה מוסמך לדון בסכסוכים שונים שיתעוררו ברשת האינטרנט, בה משתמשים אנשים מכל רחבי העולם והארץ.

שאלה זו אינה מתעוררת במסגרת השימוש באינטרנט בלבד, שהרי פעילויות בינלאומיות קיימות זה מכבר. אלא ששאלת סמכות השיפוט הבינלאומית מקבלת באינטרנט מימד חדש ועל כן מחייבת התייחסות נפרדת. השימוש החדש יחסית ביישומים שמציעה לנו רשת האינטרנט, הדואר האלקטרוני, קבוצות הדיון, דפי הרשת ועוד, מעורר שאלות משפטיות חדשות, שעד כה לא היה צורך להתמודד עמן. השאלה הבסיסית שמתעוררת היא, האם קשרים דיגיטאליים בין משתמשים, יכולים ליצור סמכות שיפוט על הנתבע? שאלה נוספת שעולה עוסקת במיקומו של המידע המועבר על גבי דפי הרשת והשלכותיו על נושא סמכות השיפוט: האם סמכות השיפוט צריכה להיקבע ע"פ נגישותם של האתרים למדינות השונות או שמא סמכות השיפוט צריכה להתבסס על מיקום פיזי יותר, המדינה בה ממוקם השרת עליו מצוי האתר או השרת אליו מתחבר המשתמש?

בנוגע לסמכות השיפוט הבינלאומית מאפשר המחוקק הישראלי במקרים מסוימים בלבד (תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי) ובהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט, להמציא הזמנה לדין לנתבע הנמצא מחוץ לישראל. על מנת שלבתי המשפט בישראל תהא סמכות שיפוט על נתבע כזה, נדרשת זיקה מהותית בין התובענה לבין המדינה. הכלל העקרוני, בנושא סמכות השיפוט הבינלאומית , נשאר כלל התפיסה, כלומר מקום הימצאותו של הנתבע, אלא שבנוסף לו אפשר המחוקק להמציא הזמנה לנתבע בחוץ לארץ על סמך כללים נוספים המוגדרים בקפדנות בתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984.

נדון כעת בהתמדדותם של אנשי המשפט בישראל ובעולם בסוגייה כבדת משקל זו.