גם בתחום דיני הראיות המשפט הישראלי לא נשאר אדיש להתפתחות הטכנולוגיה, בשנים האחרונות, והדבר בא לידי ביטוי, הן בחקיקה והן בפסיקה,כפי שנראה להלן.

לפי סעיף 10 לחוק המחשבים, תוקן סעיף 35-36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"ט – 1971, הקובע כי רשימה מוסדית הינה מסמך או פלט, כהגדרתו בחוק המחשבים, אשר נערך ע"י המוסדות הבאים במהלך פעילותם הרגילה: (א) המדינה; (ב) רשות מקומית; (ג) עסק; (ד) כל מי שמספק שירות לציבור.

כאשר הרשומה היא פלט יש להוכיח בנוסף את התקיימות התנאים הבאים:

א.       דרך הפקת הרשומה מעידה על אמינותה.

ב.       המוסד נוקט באורח סדיר אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב.

בשנים האחרונות חל בתחום דיני הראיות ריכוך רב בתפיסה הנוקשה של בתי המשפט, אשר דרשה הצגת ראיה מקורית במהלך כל הליך משפטי, מתוקף הכלל בדבר "הראיה הטובה ביותר". ביהמ"ש העליון מצא לנכון לסייג את כלל הראיה הטובה ביותר, ולקבוע כי כלל דווקני זה בטל בתחום האינטרנט.

בע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פד"י נה(5) 71, קבע ביהמ"ש העליון כי הכלל הנוקשה הדורש הצגתו של מקור כתנאי מוקדם לאי קבילות עלול להציב מכשולים בלתי ראויים להתפתחות טכנולוגית בתחום המסמכים האלקטרוניים ובתחום הסריקה האלקטרונית. במערכות המחשב והמדפסת המוכרות לנו קשה לדבר על כלל של "מקור" לעומת "העתק". עוד קבע ביהמ"ש כי ככלל ראוי לבטל את ההיצמדות הראייתית לקיומו של מקור כתנאי לקבילות, ולאפשר הגשתם של העתקי מסמכים, תוך העברת כובד המשקל לבחינת מהימנות התהליך שבאמצעותו נוצר המסמך. דהיינו, מן הראוי כי כלל הראיה הטובה ביותר יהפוך מכלל של קבילות לכלל של מהימנות ושל העדפת ראיות על פני ראיות אחרות.

בעקבות פסיקה מהותית זו, נקבע כי ניתן לבצע כיום הליך של גילוי מסמכים, עיון במסמכים ומתן חשבונות בדרך של הצגת רשומות ממוחשבות (רע"א 2450/01 רובינשטיין ואח' נ' עין טל (1983) בע"מ ואח').

עוד בנושא ר' במאמרו של עו"ד חיים רביה, "הראיה הטובה ביותר? אין דבר כזה", מיום 2.12.03.