רקע

סטנדרט האינטרנט הבסיסי המגדיר במסמך RFC 822 את מבנה ההודעה וכן פרוטוקול ה – SMTP המוגדר במסמך RFC 821 מצויים בשימוש רחב מאוד כיום בכל רחבי העולם. המגבלות העיקריות של סטנדרטים אלו הינן:

·          יכולתן של הודעות הדוא"ל להכיל תווי US-ASCII בלבד.

·          יכולתה של שורה בהודעה להכיל עד 1000 תווים לכל היותר.

·          הגבלת אורך ההודעה לגודל מקסימלי מסוים המוגדר מראש.

בעבר היו מערכות שכללו אפשרויות עשירות יותר בהודעות הדוא"ל שלהן, מעבר לסטנדרט הבסיסי, אך לא היה קיים תקן כלשהו אשר אפשר למערכות אלו להתממשק עם אחרות. טרם הגדרת תקן ה – MIME, החלופה העיקרית לדוא"ל אינטרנטי הייתה מערכת 400.X אשר שמשה לניהול הודעות. כעת, משהוגדר תקן ה – MIME, הוא זוכה בשליטה עולמית ואילו מערכות המבוססות על פרוטוקול X.400 אינן קיימות עוד למעשה.

תאימות לאחור

קיימת הגבלה מהותית בעת הגדרת הרחבה לתקן RFC 822 המחייבת העדר שינוי כלשהו במודל הבסיסי. בפרט, על אף חלק במסמך החדש אסור לגרום למערכות דוא"ל קיימות להיפגע. מודל הכותרת-גוף, וכן התחביר והסמנטיקה של כל שדות הכותרת הסטנדרטיים, המוגדרים במסמך RFC 822 נותרו ללא שינוי כלשהו.

בהינתן הגבלה זו, הגישה הנבחרת להגדרת תקן MIME כללה הגדרת שדה כותרת הקרוי טיפוס-תוכן (Content-type), אשר מקטלג את כל גוף הודעת הדוא"ל כסוג מסוים של טיפוס נתונים. בהעדר שדה טיפוס-תוכן בכותרת, מניחים כי גוף ההודעה הינו טקסט מסוג US-ASCII, כבעבר.

מפרט טכני

החידושים בסטנדרט MIME כוללים:

·          תיאור מפורט של קבוצת טיפוסי-התוכן (Content-types) המורשים.

·          מנגנון להגדרת תת-סוגים (subtype) עבור טיפוסי-התוכן.

·          הגדרת טיפוס-תוכן חדש, multipart, המשמש לאיגוד מספר גופי הודעה לתוך הודעה בודדת.

·          סטנדרט קידוד עבור נתונים שאינם מוגדרים בקוד ה – ASCII.

·          פתרון מפורש לקבוצות תווים שאינן מוגדרות בקוד ה – ASCII.