רישום פטנט באירופה

בשנת 1974 עוגנה אמנת רישום הפטנטים האירופאית לצורך סטנדרטיזציה של תהליך רישום הפטנטים ביבשת כולה. האמנה הקימה והעניקה סמכות לרשם הפטנטים האירופאי (EPO). לימים, האיחוד האירופאי הצטרף לאמנת הפטנטים, כך שהיא חלה כיום על כל מדינות אירופה מלבד קפריסין, תורכיה, שוויץ ולוקסמבורג.

תביעות על הפרת פטנט שניתן ע"י ה – EPO, מטופל בשני מסלולים אלטרנטיביים, או ע"י רשם הפטנטים עצמו או ע"י חוקיה של כל מדינה ומדינה.

סעיף 52 לאמנת הפטנטים מפרט רשימה של המצאות היכולות להירשם כפטנטים. עיקר התנאים ששם הם כי ההמצאות תהיינה ניתנות ליישום תעשייתי, בעלות אלמנטים חדשניים ואשר אינן 'מובנות מאליהן' למישהו המומחה בתחום. ברשימת הדברים אשר אינם ניתנים לרישום כפטנט ניתן גם למצוא 'תוכנות מחשב'. אלא שתקנה 27 לתקנות הפטנטים האירופיים קובעת כי בכל פטנט יש לציין את התחום הטכנולוגי  שלו. באמצעות המילה "טכנולוגי", התגברו האירופיים על המונח "תעשייתי" המצוי באמנה, מה שהוביל את האירופיים לפרשנות לפיה ניתן לרשום פטנט על תוכנת מחשב בעלת אפקט טכני כלשהו.

בשנת 1947 נעשה ניסיון להקים ארגון ששמו General Agreement of Tariffs and Trades, שמטרתו הייתה להסדיר את ענייני המסחר והתמחור באירופה ובעולם. בעקבות ניסיון זה, הוקם לימים ה – World Trade Organization (WTO). ה – WTO ניסח הסכם הקרוי "Tripp's" ובו נקבעו חוקים שונים לגבי זכויות יוצרים, וביניהם גם פטנטים. הכללים הנוגעים לפטנטים הציבו תנאי כי הפטנט יינתן להמצאות בתחום הטכנולוגיה. ואכן, חברת Viacom הצליחה לשכנע את ביהמ"ש, במסגרת תביעה שהגישה, כי ניתן לרשום פטנט על תוכנות מחשב אם הן גורמות לאפקט טכני נוסף.