סעיף 4 לחוק עוסק בעבירה יסודית בקבוצת העבירות באמצעות מחשב. גם שיטות משפט אחרות הפכו את עצם החדירה למחשב, אף כשאין כוונה או תוצאה נלווית, לעבירה פלילית, בשל העובדה שהחדירה למחשב מהווה שלב הכרחי לביצוע עבירות נוספות באמצעות המחשב. האינטרס המוגן כאן הוא מניעתו של השלב המוקדם לביצוע עבירות נוספות. עצם ההצלחה של העבריין להגיע לתוצאה, כגון ביצוע המרמה, היא עניין קשה להוכחה. אך מי שעשה כן "כדי לעבור עבירה אחרת" נכנס לגדרו של סעיף 5 המכותר "חדירה לחומר מחשב כדי לעבור עבירה אחרת", או אז עונשו יוחמר ויעמוד על 5 שנות מאסר. כמו כן, תחול גם הענישה על פי אותה עבירה אחרת. זו גישה הצוברת מספר רבדים של עבירות "המורכבות" זו על זו. יתכן שהעבירה הנוספת, עונשה יהא קל מהעבירה לפי סעיף 5.

סעיפים 4-5 הנם למעשה "סעיפי ההאקרים", אשר נועדו להתגונן בפני חדירות שונות ובלתי מורשות למחשבים (גם חדירה של עובד המורשה לעיין בקבצים מסוימים, לקבצים אחרים – תיחשב כחדירה לעניין זה). היות והמדובר בעבירה "התנהגותית", אזי עצם החדירה מהווה עבירה, ואין צורך בהוכחת נזק, או שימוש כלשהו בחומר אליו חדרו. לאור פסה"ד בעניין בדיר, גם חדירה למחשב באמצעות מכשיר טלפון תיחשב כעבירה לעניין זה, וכך גם חדירה למרכזיית טלפונים באמצעות טלפון (כלומר – לא רק חדירה למחשב שולחני, אלא לכל מכשיר שהוא במהותו מחשב, אך לא חדירה לדיסקט).

ר' ת.פ. 40250/99 מדינת ישראל נ' מונדיר בדיר, (גזר דין) תק-מח 2001(3) 1793.