בעוד ארגון ה- CTIA בוחר בתקן ה- TDMA כתקן הספרתי של צפון אמריקה, הציעה חברת Qualcomm בארה"ב פתרון חלופי המבוסס על שיטת ה- CDMA. שיטה זו מסוגלת להגדיל את קיבולת המערכת הסלולרית פי 10 עד 20 לעומת מערכת AMPS האנלוגית וזאת תוך כדי שיפור איכות הקשר, הקטנת מספר הניתוקים והתקנת צריכת ההספק של יחידות הקצה.

ה- CDMA כוללת אלמנטים חדשניים כגון קידוד דיבור בקצב משתנה והעברה רכה של שיחות (טכנולוגייה שבה מכשיר סלולרי קולט מידע ממספר תחנות בסיס בו זמנית).

ה- CDMA משתמש בשיטת הריבוב (Mutiplexing). שיטה זו מתבססת על שינוי תדירות האותות המשודרים, כך נשלחים מספר אותות שונים על אותו ערוץ (בדרך כלל ברוחב של 1.23MHz) ועל תחנת הקצה לשחזר את האותות שהתקבלו. זו הסיבה שישנה גם פרטיות, מאחר וישנן אפשרויות רבות לפענוח נכונה של הקוד.

הטכנולוגיה משתמשת במערכות טלפון סלולרי Ultra-High-Frequency (UHF) בתדרים של 800MHz ו- 1.9Ghz.

הופעת ה- CDMA יצרה מחלקות קשות ופיצול בעולם הסלולרי. מצד אחד, טענו חסידי ה- TDMA ובראשם חברות "נוקייה" ו"אריקסון" כי טכנולוגיית ה- CDMA מורכבת מידי, אינה עומדת בדרישות ויקרה ליישום. מצד שני, חברות "קוולקום" (Qualcomm), "מוטורולה" ויצרנים קוריאניים ובראשם "סמסונג" טענו לעדיפות של ה- CDMA.  

התקן המקורי של CDMA, הלא הוא IS-95 הידוע בשם CDMA One, הופעל בשנת 1995 ונמצא עדין בשימוש בחברות סלולריות בארה"ב ומציע מהירות של 14.4Kbps בערוץ אחד ומהירות של 115Kbps בצורתה ה -8 ערוצית. טכנולוגיות נוספות המבוססות על CDMA הן CDMA2000 ו-WCDMA בפס רחב המאפשרות ברוב הפעמים העברת מידע בקצב מהיר יותר.

כיום מופעלות מערכות CDMA בקנה מידה גדול ביבשת אמריקה, אוסטרליה, סין, הודו, יפן, קוריאה ובמדינות נוספות בינהן ישראל, שבה נמנית חברת "פלאפון". בסך-הכל ישנם

כ- 200 מיליון מנויים המשתמשים בטכנולוגיית ה- CDMA.